על פי רוב אין חוגגים את הכניסה למצוות בדיוק ביום שלמחרת היום שמלאו לבן שלוש-עשרה שנה, או למחרת מלאת שתים-עשרה שנה לבת. הרב שלמה לוריא מעלה את הבעיה ההלכתית בקיום סעודת המצווה לבר-מצווה שלא בזמנה, והוא מציע פתרון:
היכא שמחנכין הנער לדרוש על הסעודה מעין המאורע. לא גרע מסעודת חנוך הבית. ולגבי סעודת חנוך הבית אמר:
שאם מתחילה עושה סעודה לחנכו, ולומר בו דברי תורה, ולדרוש בו מעין המאורע. שפיר הוא סעודת מצוה.
הרב יאיר בכרך דן בהרחבה במשמעות הדרישה הזאת, שהרי ברור שלא כל אירוע שבו מדברים בתורה תלמידי חכמים הופך לסעודת מצווה. הרב בכרך מגדיר את הבעיה ואת הפתרון גם יחד:
ולפענ"ד זה הכלל שבלשון בני אדם לא נכלל במלת סעודה רק כשמזמנין שם קרואים ולא נקרא סעודו' מצוה אלא כשאסיפות בני אדם הוא בשביל המצוה או היתר הדרוש שכבר יצא מפי הקדמונים מפני שהדרוש בא מחמת הסעודה וכל המסובים בני הסעודה מקשיבי' לקול הדורש שכך ראוי להיות דלא כמנהג מקולקל של ההמוניים מש"כ מה ששם קצת ת"ח שיש ביניהם ד"ת אינו מספיק.
דהיינו, על מנת שהסעודה תוגדר כסעודת מצווה, עליה לכלול דרשה הפונה אל קהל המוזמנים, ותוכנה צריך להיות מכוון אל האירוע עצמו.
לאור זיקה זו שבין סעודת המצווה לבין הדרשה, יש לשאול אם קיימת עדיפות הלכתית שידרוש חתן השמחה. ר' שלמה לוריא כותב שבכניסת הבן למצוות רצוי שהוא ידרוש מעין האירוע. אין הוא מציין עד כמה הדבר מחויב.
כאן ראוי להעלות את השאלה לגבי המתירים לקיים סעודת בת-מצווה: האם עדיף שהבת עצמה תדרוש? בין הפוסקים האחרונים ניתן לראות מגוון של דעות –
הרב משה פיינשטיין למרות עצם התנגדותו להגדרת הסעודה כסעודת מצווה כותב:
הבת רשאה גם לומר איזה מילים לכבוד שמחתה, וזה מסתבר שיסגי להתועלת שסובר כתר"ה שיש בזה. אבל לא תאמר על הבימה אלא אצל השלחן שעושים הקידוש שם.
אכן, הרב פיינשטיין אינו רואה בסעודה זו סעודת מצווה כלל, ועל כן אין בדרשת הבת ערך מבחינת תוקפה של הסעודה. עם זאת ראוי לשים לב, כי הרב משה אינו שולל את האפשרות שהבת תקום ותדרוש בפני קהל מטעמי צניעות או מטעמים דומים, שלא ראוי לה וכדומה. הוא אף אומר שאולי יביא הדבר לתועלת רוחנית כלשהי, שאליה התייחס השואל.
גם הרב משולם ראטה, בתשובה לרב ד"ר ש"ז כהנא, מנכ"ל משרד הדתות דאז (1958), אינו מכריז על מנהג חדש באשר לחגיגת בת-מצווה. בתשובתו הוא דן בעיקר בברכת 'ברוך שפטרני'. לגבי ציון היום, הוא אומר:
ואפשר לציין את המאורע הזה בתור יום שמחה וגילה, בחוג של קרובים וידידים בביתה ובבית הספר לבנות שהיא לומדת בו, ויוכל המורה דשם (איש או אשה) להרצות הרצאה מענינא דיומא להבהיר חובת בת ישראל שהגיעה לגיל המצוות.
התשובה כולה מנוסחת בלשון זהירה, שיש בה יותר פתיחת אפשרויות מאשר המלצה על הדרכים הראויות לחגוג. הרב ראטה רואה באירוע כזה הזדמנות חינוכית עבור המורה, שבה יוכל להבהיר לבת את חובתה בהגיעה לגיל המצוות. אין בדבריו רמז להשתתפותן הפעילה של הבנות. יש להעיר כי ייתכן שתשובתו היתה נושאת אופי שונה, אילו היה נשאל על-ידי אדם פרטי.
הרב יחיאל ויינברג חורג בזהירות מתשובתו של הרב משה פיינשטיין, ומתיר את חגיגת בת-המצווה, בתנאים מסוימים.
ואף שנוטה אני להתיר חגיגת בת מצווה, מ"מ מסכים אני לדעת הגאון ר"מ פיינשטיין בספרו "אגרות משה" או"ח, שאין לחגוג חגיגה זו בבהכ"נ, ואף לא בלילה אף שאין שם אנשים, כי אם בבית פרטי או באולם הסמוך לביהכ"נ. ובתנאי שהרב ידרוש בפני הבת הבוגרת דרשה מאליפה ולהזהירה להיות שומרת מהיום והלאה המצוות העיקריות בדברים שבינה למקום…
בדומה לרב ראטה, הרב ויינברג תופש את האירוע כהזדמנות פדגוגית לחינוך הבת לקראת שמירת מצוות ויראת שמים. אין בדבריו כל התייחסות להשתתפות פעילה של הבת עצמה באירוע.
הרב עובדיה יוסף כותב:
ולפי זה נראה שגם לנערה שמלאו לה שתים עשרה שנה ויום אחד, ומתחייבת בכל המצות שהאשה חייבת בהן… הרי נעשית מצווה ועושה באותן מצוות, וראוי לחוג את כניסתה למצות בסעודת הודאה ושמחה, כיון שמהבחינה הזאת אין כל הבדל בין נער לנערה, בהגיעם לחיוב מצוות… (ובלבד שיתנהגו על פי כללי הצניעות הנדרשים על פי התורה…) ונכון לומר דברי תורה ושירות ותשבחות להשי"ת, במסיבה החגיגית שעושים לבת מצווה, ואז בודאי נחשבת לסעודת מצווה…
בדברי הרב עובדיה אין התייחסות מפורשת לזהותו של נושא הדרשה ולתוכנה. הוא מעתיק את המושגים והתנאים שראינו לעיל לגבי סעודת המצווה לכבוד הבן, ומשליך אותם על הבת.
במקורות המובאים במאמרו של א' ארנד מן השנים תשכ"ג ותשכ"ד ממליץ הרב יצחק נסים שבנות תחגוגנה את כניסתן למצוות בחברת קרובים וידידים ובהשתתפות רב. הוא מציע:
הרב ישא דברים לכבוד המאורע הזה וידבר במעלת החובה לשמור את המצוות ובשכר של מקיימיהן… מן הנכון שתכין (הבת) הרצאה קצרה על המאורע ועל ערך היום.
הרב נסים מעניק תפקיד פעיל לבת עצמה. אין הוא מתייחס אל הדרשה בתור מרכיב חיוני ההופך את הסעודה לסעודת מצווה, אלא בתור מעשה רצוי ביום כניסת הבת למצוות. כאן אנו מוצאים ערך חינוכי, שעולה בעיני על הערך הדידקטי של דרשה המופנית אל הבת. יש בדבריו גם התייחסות לנושא הדרשה – ערכו של האירוע עצמו. נדרשת מהבת הכנה מראש והפנמה של משמעות הכניסה לעול המצוות עבורה.
ואחרון ברשימה זו, גם על-פי הסדר הכרונולוגי, הוא הרב שאול ישראלי. הרב ישראלי מציב תנאים מסוימים לקיום האירוע, שאחד מהם הוא –
הרב ידרוש בדברי תורה… גם הבת יכולה לדרוש בענין חובתה לקיים מצות.
כדי שמרכיב הדרשה אכן יעניק לסעודה אופי של סעודת מצווה, הייתי מציעה דרישה נוספת מעבר לדרישה ההלכתית. כולנו עדים לתופעה של בן או בת הנאלצים לעמוד ביום כניסתם למצוות בפני קהל מוזמנים ולדרוש דברים שנכתבו על-ידי הוריהם, על-ידי דוד או רב, מבלי שהם שותפים לתהליך או לתוכן. אף כאשר הבן או הבת השתתפו בחיבור הדרשה, בחרו את נושאה ואף כתבו אותה בעצמם, אנו חשים במלאכותיות שבדבריה של נערה על חשיבות הבגרות, על לקיחת אחריות וכדו'. לרוב אין אלו אלא מלים ריקות. אנו עדים לבעיה נוספת – המבוכה הגדולה של הילדה הדורשת והקושי לשמוע ולהבין את הדרשה, גם כאשר הדרשה בנויה לתלפיות.
פתרון מסוים שאני מבקשת להציע הוא פתרון עתיק, שבאמצעותו ניתן להתגבר על מרבית הבעיות שמניתי. אני ממליצה על לימוד מיוחד שהבן או הבת ישקיעו עצמם בתוכו במשך שנה שלמה קודם כניסתם למצוות. תהליך היווצרותה של הדרשה מתוך יגיעה מתמשכת בתורה אינו דומה כלל לאותן דרשות מלאכותיות שהזכרתי. היות שהבת נמצאת בעיצומו של תהליך לימודי, הדבר יהא ניכר גם באופן שבו תיאמר הדרשה. כך יהפוך הלימוד להיות שלה כאמרתו של רבא:
ובתחילה נקראת על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו שנאמר "בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה.
חשוב ביותר שקצב הלימוד, העומס הנופל על הנערה ותכני הלימוד יהלמו את רצונותיה ויכולותיה של הנערה. כפי שראינו לעיל, רצוי שהדרשה של בת-המצווה תתייחס לאירוע היום, למשמעות כניסתה למצוות. למותר לציין שאין זו אלא הצעה, שהרי לא כל בת – או בן – נולדו לעמוד בפני קהל ולדרוש דרשה. חשוב בעיני יותר הלימוד לקראת האירוע, ההכנה וההפנמה של משמעות הכניסה למצוות מאשר ה'תוצר הסופי' המוחצן. אם אין רצונה של הנערה לדרוש דרשה, אמה, אביה, קרוב משפחה, הרב, המורה או כמה מהם יכולים לדרוש דרשה ובכך להעניק לאירוע מעמד של סעודת מצווה.
מאת: ירדנה קופ-יוסף